קוסיימה
| מדינה |
 מצרים |
|---|---|
| מחוז | צפון סיני |
| חבל ארץ | סיני |
| קואורדינטות | 30°40′00″N 34°22′12″E / 30.666667°N 34.37°E |
| אזור זמן | UTC +2 |
 | |
  | |
אל־קסיימה (בערבית: القسيمة) היא עיירה חקלאית בקדמת חצי האי סיני, ליד המקום המשוער של קדש ברנע המקראית. העיירה היא מרכז בדואי מדברי טיפוסי. קסיימה הייתה תחנת הקצה הדרומית על המסילה המזרחית אליה הגיעה הרכבת התורכּית במלחמת העולם הראשונה. במקום חורשת אקליפטוסים שנטעו תלמידי בית הספר החקלאי מקוה ישראל. משערים כי קסיימה הייתה על "דרך שוּר" המקראית ושמה בתקופת ההתנחלות של בני ישראל בארץ הוא "עצמונה", אחת הערים בגבול הדרומי של שבט יהודה.
אתר מקראי
[עריכת קוד מקור | עריכה]לעיירה קסיימה מיוחסים הֶקשרים מקראיים. המקום נמצא בצומת דרכים עתיק חשוב, בו נפגשת דרך שור עם דרך עזה.
דרך שור
[עריכת קוד מקור | עריכה]על פי המסופר בספר בראשית, כאשר הגר ברחה משרי, מצא אותה מלאך ה' – ”וַיִּמְצָאָהּ מַלְאַךְ ה' עַל עֵין הַמַּיִם בַּמִּדְבָּר, עַל הָעַיִן בְּדֶרֶךְ שׁוּר.”[1] פירושה של המילה "שור" הוא חומה[דרוש מקור], ובהקשר הזה הכוונה כנראה לביצורי גבול מצריים. משערים כי דרך שור יצאה מבמת הר חברון, עברה ליד באר שבע, חלוצה, בארותיים (המקראית), קסיימה, ביר חסנה, ביר גפגפה, האגם המר הגדול (במחוז אסמעיליה). באזור קסיימה היא הצטלבה עם דרך עזה, אולי דרך ים סוף המקראית שהובילה מקדש ברנע לעציון גבר על חוף ים סוף[2].
זאב משל סבר שיש לקבל את הצעתם של וולי ולורנס, שזיהו את "דרך שור" בקו ביר־חסנה – קסיימה – בארותיים. המצדים הישראליים שליד רחייבה וליד ביריין (בארותיים) היו עד כה הממצא הרלבַֿנטי היחיד על קו זה בין קדש ובין באר שבע. לאחרונה נתגלתה מצודה גדולה נוספת מצפון לקסיימה.
זאת לעומת ההצעה המזהה את "דרך שור" בקו באר שבע – חלוצה – ניצנה – איסמעיליה, כנראה בהשפעת הכביש המודרני, העובר במסלול זה.
הכביש היוצא מערבה מקסיימה, המגיע כעבור 69 ק"מ ל"חסנה", עובר על תוואי דרך הקרוי בפי הבדואים "דרב א־שריף" המוביל לאל עריש, שהערבים כינו אותה "דרב א־שור", כלומר: דרך שור.
עצמונה
[עריכת קוד מקור | עריכה]קסיימה היא, לפי הרשום במפות, ולדעת חלק מהחוקרים, מקומה של עצמונה המקראית. לדעת חוקרים אחרים, מקומה של עצמונה באזור אל־מוּוילה כ־5 ק"מ צפונית־מערבית לקסיימה[3]. עצמונה הוא מקום בתוואי של נחלת שבט יהודה, לפי הכתוב בספר יהושע:
"וַיְהִי הַגּוֹרָל לְמַטֵּה בְּנֵי יְהוּדָה לְמִשְׁפְּחֹתָם, אֶל גְּבוּל אֱדוֹם מִדְבַּר צִן נֶגְבָּה מִקְצֵה תֵימָן. וַיְהִי לָהֶם גְּבוּל נֶגֶב מִקְצֵה יָם הַמֶּלַח, מִן הַלָּשֹׁן הַפֹּנֶה נֶגְבָּה. וְיָצָא אֶל מִנֶּגֶב לְמַעֲלֵה עַקְרַבִּים וְעָבַר צִנָה וְעָלָה מִנֶּגֶב לְקָדֵשׁ בַּרְנֵעַ, וְעָבַר חֶצְרוֹן וְעָלָה אַדָּרָה וְנָסַב הַקַּרְקָעָה. וְעָבַר עַצְמוֹנָה וְיָצָא נַחַל מִצְרַיִם וְהָיוּ תֹּצְאוֹת הַגְּבוּל יָמָּה, זֶה יִהְיֶה לָכֶם גְּבוּל נֶגֶב."
בתקופה העות'מאנית
[עריכת קוד מקור | עריכה]לעיירה הייתה חשיבות מיוחדת בתקופה העות'מאנית. היא הייתה התחנה הסופית של הרכבת שעמדה לרשות הצבא התורכּי, שעשה הכנות לפלוש דרומה במטרה לחסום את מעבר האוניות בתעלת סואץ.
תחנת הרכבת הסופית
[עריכת קוד מקור | עריכה]השימוש ברכבות בארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה הגיע להקף יחסי שלא נודע כמוהו עד היום. כלי רכב ממונעים כמעט לא היו בארץ ורוב התחבורה של חֵילות צבא, נשק ותחמושת ואספקה, בוצעה ברכבות. הצבא התורכּי השתמש במסילת הרכבת החיג'אזית להובלת האספקה לארץ.
בעקבות ההוראה של ג'מאל פאשה לכבוש את תעלת סואץ מידי הבריטים הועלה לראשונה הצורך ברכבת שתגיע לדרום ארץ ישראל. התורכּים הטילו את המשימה של תכנון הרכבת אל תעלת סואץ על היינריך מייסנר, מהנדס גרמני שעבד עם השלטון התורכּי וזכה לתואר פשה המכובד. מייסנר שינה את תכנון המסלול של מסילת השומרון שנעה מעפולה דרך השומרון לשכם ותוכננה להגיע לירושלים ובמקום זאת נסללה לטול כרם. מטול כרם נסללה המסילה המזרחית ההיסטורית לוואדי צראר, אל־פאלוג'ה היום מערבית מצומת פלוגות בין אשקלון לקריית גת ומשמר הנגב של היום, ולבאר שבע. באוקטובר 1915 הגיעה מסילת הרכבת לתחנת הרכבת בבאר שבע. התחנה הפכה למרכז הלוגיסטי החשוב של הצבא העות'מאני, לקראת הניסיון לכיבוש תעלת סואץ וחסימת המעבר הבריטי למושבתם החשובה באותם הימים, הודו.
למרות כישלונם בכיבוש התעלה שמונה חודשים קודם לכן, התורכּים עדיין לא נואשו מלכבוש את אזור התעלה. הם המשיכו את בניית המסילה דרך ביר עסלוג' (משאבי שדה), ושרידי הסוללה שלה, נראים עד היום, דרומית לבאר שבע, ביציאות הדרומיות של העיר לכיוון משאבי שדה. משם המסילה המשיכה לנחל לבן ובמאי 1916 הגיעה המסילה לניצנה, מקום מושבה של המפקדה התורכּית האזורית, משם המשיכה המסילה כ־13 ק"מ נוספים דרומה עד עזוז (בארותיים), שם חצתה את הגבול לסיני והגיעה עד היישוב הערבי קציימה הוא אל-קסיימה כ־17 ק"מ דרומית-מערבית מעזוז – התחנה הסופית של הרכבת, אשר תחנתה הראשונה הייתה דמשק.
תלמידי מקוה ישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]בצִדה הצפוני-מערבי של העיירה נמצאים התמרים המסמנים את מקום מעיינות עין המדבר. סמוך לדקלים מצויה חורשת אקליפטוסים עבותים. אלה ניטעו ב־1916, במלחמת העולם הראשונה, על ידי צעירים עבריים, בוגרי בית הספר החקלאי מקוה ישראל, בראשות מנהל בית הספר, אליהו קראוזה. על ידי הקמת "קבוצת נוטעים", שנטעה עצים גם במקומות אחרים בגבול המדבר, הצליחו הצעירים להשתחרר מהשרות בצבא העות'מאני.
בתקופה המדינה
[עריכת קוד מקור | עריכה]פעולת תגמול
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1956, אחת מפעולות התגמול בוצעה נגד המוצבים המצריים בקוסיימה.
במלחמת ששת הימים
[עריכת קוד מקור | עריכה]המלחמה פרצה בשעות הבוקר המוקדמות של 5 ביוני 1967. מטוסי חיל האויר תקפו את כל שדות התעופה הצבאיים במצרים ובסיני.
בו בזמן התקדם צה"ל לתוך חצי האי סיני, לעבר רפיח ואל־עריש בצפון, אבו עגיילה וביר גפגפה במרכז ואל־קסיימה דרומה משם. בדרכם דרומה התקדמו כוחות צה"ל למצודת נח'ל ול"ת'מד". בהמשך הצבא הגיע לתעלת סואץ ולשארם א־שֵיך, ובזה הסתיים כיבוש חצי האי.
התרסקות מטוס
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב־10 ביולי 1980 התרסק מטוס דקוטה של טייסת 122 על צלע גבעה באזור קסיימה, עקב ראות לקויה, בעת אימון ניווט נמוך. ארבעה אנשי צוות אויר מהטייסת נִספו בתאונה. בין הנספים היה טייס המשנה שלמה ייטב (יטקובסקי). אנדרטה לזכרו הוקמה ביער הטייסים לצד כביש 443 לירושלים ובה כנף משרידי המטוס[4].
כלכלת המקום
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר כיבוש סיני בשנת 1967, ביקר במקום העיתונאי צבי אילן. הוא כתב בספרו על העיירה כי היא מרכז בדואי מדברי טיפוסי: "את ירקותיהם ואת הזיתים לכיבוש ולעצירת שמן מביאים החקלאים לעיירה. ליד הכביש מצויים בשורה ארוכה חנויות "כל בו" לכל דבר: ירקות, פירות, בדים, מלבושין, כלי בית, סוכר, אורז וזרעים" וכן מה שעשוי להיות שימושי לבן המדבר ולעובר האורח.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- צבי אילן, סיני ורצועת עזה – דרכים ואתרים (מדריך למטייל), מפעלי תרבות וחינוך – תרבות וחינוך, 1968.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- זאב משל, תולדות דרכי הנגב בעבר, סנונית – ספריה וירטואלית
- על הרכבת – העמותה למורשת מלחמת העולם הראשונה בארץ ישראל
- שפי גבאי, נווה מדבר קסום ושמו קוסיימה, דבר, 10 במאי 1968
- צבי אילן, צומת עצמון בקדמת סיני, דבר, 20 במאי 1977
