לדלג לתוכן

רינו צרור

הוספת קישורים
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
רינו צרור
רינו צרור
רינו צרור בסוף שנות השמונים
לידה 25 באוגוסט 1953 (בן 73)
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
רשתות חברתיות
X (אקס) RinoZror

עזרא גבריאל רינו צרור (נולד ב-25 באוגוסט 1953) הוא עיתונאי, עורך ואיש טלוויזיה ישראלי. צרור מרבה לעסוק בכתבותיו וביצירותיו האחרות במצב החברתי במדינה, בפערים בין האזרחים, ביחס לזקנים, בעוני ובפריפריה.

ביוגרפיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד ב-1953 להורים שעלו מלוב. אביו נהרג בתאונת דרכים[1]. צרור גדל ברמת גן ולמד בבית הספר התיכון דביר. לאחר כיתה י' עבר לתיכון אקסטרני ועם גיוסו לצה"ל שירת בצנחנים. לאחר מכן עבד במוסד לנוער עבריין[2].

קריירה עיתונאית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
רינו צרור ואורי אבנרי מייסד "העולם הזה"

את עבודתו העיתונאית החל בגיל 20 בשבועון "העולם הזה" ב-1973. אחר כך עבר לירחון "מוניטין" כרכז מערכת ובהמשך כיהן כסגן עורך, שם עבד עם אדם ברוך ומאיר אגסי[3]. במקביל, שימש גם כרכז מערכת ב"פרוזה", כתב העת לספרות ואמנות שערך יוסי קריים.

בשנים 1982–1983 ערך צרור את המגזין "אנשים" (שהיה אז בבעלות משותפת עם "מוניטין")[4].

בגיל 31, בשנת 1984, היה ממקימי עיתון "חדשות" והיה מבכירי עורכיו. בין השאר ערך את מוסף השבת של העיתון[5].

בשנים 1989–1990 ערך את המקומון "העיר" וכתב בו טור פוליטי[6].

אחר כך עבר ל "קבוצת מעריב", לאחר שנרכשה בידי איל העיתונות רוברט מקסוול, ומונה למנהל הקמת רשת המקומונים של הקבוצה[7].

בשנת 1993 שימש כעורך האחרון של השבועון "העולם הזה", לאחר שנרכש בידי קבוצת "מוניטין תקשורת", המוציא לאור של העיתון "גלובס", והוא צורף כמוסף שבועי לעיתון "גלובס"[8]. אחר כך חזר ל"מעריב" שם כתב טור שבועי, "דין וחשבון", במוסף השבת עד שנת 2009[9].

קריירה בטלוויזיה וברדיו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים 1999–2000 ערך צרור את מגזין האקטואליה "אולפן שישי" בערוץ 2.

בשנים 2003–2005 הנחה את תוכנית האקטואליה התיעודית "דין וחשבון" בערוץ 10, שזכתה פעמיים בפרס תוכנית האקטואליה והתחקירים הטובה ביותר בטקס פרסי האקדמיה לטלוויזיה[10][11]. בתוכנית זו הוא שוטט ברחבי הארץ וניסה להביא למסך את הפריפריות בישראל[12]. בין היתר, סיקר את מצבם של מפוני גוש קטיף, תוך כדי ולאחר תוכנית ההתנתקות[13].

במאי 2005 מונה למשנה למנכ"ל חדשות ערוץ 10, אך התפטר לאחר חודש בתפקיד[14].

בשנת 2006 החליף צרור את דב אלבוים בהנחיית תוכנית הראיונות "חוצה ישראל" בטלוויזיה החינוכית[15]. צרור הגיש את התוכנית עד שנת 2010 וזכה איתה פעמיים בפרס האקדמיה הישראלית לתוכניות אירוח. בשנת 2009 החל להנחות במקביל תוכנית נוספת בטלוויזיה החינוכית - "דוקומנטרי עם רינו צרור" - העוסקת ביצירה תיעודית. בשנת 2010 עזב צרור את שתי התוכניות ואת הטלוויזיה החינוכית לטובת עריכת תוכנית התחקירים "360", אשר עלתה לשידור בראשית שנת 2011 בזכיינית ערוץ 2, "רשת". את התוכנית גם יצר צרור יחד עם רם לנדס. במסגרת התוכנית יצר סרט המתעד את ימיו האחרונים של דודו טופז[16].

בשנים 2011–2015 הגיש בגלי צה"ל מדי מוצאי שבת את התוכנית "הולך בחצות". אחר כך החל להגיש תוכנית יומית בת שעה הנושאת את שמו, העוסקת בעיקר בנושאים חברתיים וכלכליים[17] ב-2020 אוחדו התוכניות של צרור ו"מה בוער" של רזי ברקאי למספר חודשים עקב מגפת הקורונה. ב-2021 חזרו לשדר בנפרד. ביוני 2023 הודיע מפקד גלי צה"ל דני זקן על פיטוריו, אך לאחר שבוע חזר בו[18][19].

סרטים דוקומנטריים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

צרור יצר מספר סרטים דוקומנטריים:

בשנת 1996 ביים במשותף עם דורון צברי את הסרט "בית שאן: סרט מלחמה" שזכה בפרס אופיר, ועוסק במועדון הכדורגל הפועל בית שאן ובמאמצי ההישרדות של הקבוצה בליגה הלאומית (הליגה הבכירה דאז), במסגרת עונת 1994/1995.

בשנת 1999 יצר את הסרט "ילדי המהפכה", על ניצחון ש"ס בבחירות למועצת קריית שמונה בשנת 1998 בסיוע קבוצת ילדים.

בשנת 2010 יצר את הסרט "תפילת הנערות", על תפילת הנערות בנווה דקלים בזמן ההתנתקות[20].

בשנת 2014 יצר את הסרט "אני ה'" ששודר בערוץ 8, העוסק ובוחן את אמונת המתנחלים היהודים ביהודה ושמרון, מתאר את הלהט המתחדש לבניית בית המקדש השלישי, ומזהיר מתחילתה של עבודה זרה[21].

בשנת 2017 הוקרן סרטו "יהודים, פעם שלישית", שמסכם את ההשוואה בין העצמאות המדינית של ישראל היום לבין זו בתקופת בית ראשון ובתקופת בית שני, ומהווה סימן אזהרה[22]. הסרט מבקש לעשות השוואה בין המציאות החברתית במדינת ישראל למציאות המקבילה בסוף ימי בית שני, ערב החורבן. מאמר שכתב בעניין זה כבר ב-2007, "הריבונות השלישית איבדה שליטה", המשווה בין הריבונות הראשונה לבין הריבונות השנייה ובין שתיהן לשלישית, ומוצא שישראל הריבונית והעצמאית לא חצתה מעולם את גבול 85 השנים[23].

קריירה כסופר ועורך

[עריכת קוד מקור | עריכה]

צרור פרסם סיפורים בכתב העת "פרוזה" ואף שימש רכז המערכת של המגזין. ב-1978 הוציא לאור את קובץ הסיפורים "טריקו"[2].

בתחילת 1992 ערך חוברת זיכרון ליוסי קריים, מייסד "פרוזה"[24].

בשנת 1991 ערך את הספר "אנשים מתו מפחד", אסופת מאמרים, צילומים וכתבות על מלחמת המפרץ[25].

בשנת 2010 ערך את הספר "אדם ברוך, תקשורת" (יחד עם מורן שוב ושירה אביעד)[26]. ובשנת 2018 אצר תערוכה במוזיאון בית שטורמן בעין חרוד, מחווה לאדם ברוך, לציון עשר שנים למותו - "אני אדם מיטה". 19 סיפורים קצרצרים שכתב אדם ברוך במהלך אשפוזו בבית החולים, שלוו ביצירות של בכירי האמנים בישראל.

בשנת 2012 הופיע ספרו "שחור - חייו ומותו של זוהר ארגוב", מלאכת תחקיר מקפת על דמותו של אחד הזמרים הגדולים והמשפיעים ביותר בישראל.

בתחילת 2021 הוציא לאור את ספרו "שם משפחה" בהוצאת 'הספרייה לתקשורת'. הספר עוסק בהגירה ובמהגרים בכלל ומספר על תולדות יוצאי לוב בישראל, ממואר, בגוף ראשון[27].

באוקטובר 2023 הוציא לאור את ספרו "זכור, תזכור" בהוצאת 'הספרייה לתקשורת'. הספר עוסק במלחמת כיפור 73', בחוויה של הלוחם, בגוף ראשון, ובמסע מאז. "מאז ועד עכשיו היא נמשכת", כתב[28].

פרסים והוקרה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

צרור זכה שלוש פעמים בפרס מפקד גלי צה"ל: בשנת 2009 זכה בפרס בקטגוריית מבצעי שידור על תוכניתו "אטרף פיוטים", מבית הכנסת אל הרוקנרול. בשנת 2010 זכה בפרס בקטגוריית תוכנית האקטואליה על התוכנית "מה בוער - הפרויקט החברתי" ובשנת 2012 זכה בקטגוריית צבא וביטחון, על תוכניתו "והחולם נפל פצוע" שעסקה בחזרה אישית לחוויות מלחמת יום הכיפורים[29].

בשנת 2013 נבחר צרור להדליק משואה בטקס המרכזי ליום העצמאות ה-65 בהר הרצל[30]. ועדת הטקס הסבירה את בחירתו בכך ש"צרור חובר למורשת העיתונות היהודית והישראלית שמייסדיה פעלו מתוך תחושת שליחות... בשידוריו ברדיו ובסרטים שהוא מביים ומפיק הוא משמש פה לאזרחים החשים שהם בשולי החברה בישראל ומעלה אל פני השטח דילמות אנושיות נוקבות ובעיות חברתיות כאובות"[31].

ב-2019 זכה בפרס סוקולוב. בנימוקי השופטים נאמר: "רינו צרור זכה בפרס "בעבור היותו עיתונאי לוחמני המציב בעקביות מזה עשרות שנים בחזית העשייה סדר יום חברתי, תוך התמקדות ומתן תשומת-לב מיוחדת לפריפריה החברתית, הפוליטית והגאוגרפית. סדר יום זה בא לידי ביטוי בתוכניתו היומית בגלי צה"ל, בסדרות הטלוויזיה הדוקומנטריות ששודרו בערוצי הטלוויזיה השונים ובסרטי תעודה"[32].

ספריו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

סרטיו

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • בית שאן סרט מלחמה, 1996 (בימוי משותף עם דורון צברי)
  • ילדי המהפכה, 1999
  • תפילת הנערות, 2010
  • אני ה', 2014
  • יהודים, פעם שלישית, 2017

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא רינו צרור בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ↑ כך העיד בתוכניתו בגלי צה"ל, 8 בספטמבר 2019
  2. 1 2 סמדר שיר, העולם המכוער של האנשים בטריקו, מעריב, 19 בפברואר 1979
  3. ↑ יוסף כהן, הלך המוניטין, כל העיר, 12 במאי 1989
  4. ↑ תגובה - רינו צרור עורך השבועון "אנשים", כל העיר, 6 במאי 1983
  5. ↑ רותי יובל, הסיפור של "חדשות" מתחיל דווקא ב"ידיעות אחרונות". האתגר הגדול של המו"לים היה לשבור את המונופול המתגבש של "העיתון של המדינה", לבנות לו יריב ראוי לטווח רחוק, כל העיר, 1 במרץ 1985
  6. ↑ עורך העיר, רינו צרור, התפטר השבוע מתפקידו. על מנױ העורך/ת הבא/ה תבוא הודעה, העיר, 16 בפברואר 1990
  7. ↑ אפי לנדאו, לאה אתגר התפטרה מ"ידיעות אחרונות", חדשות, 13 באפריל 1990
  8. ↑ רון מיברג, פה יתנו כבוד למילה הכתובה, חדשות, 4 במרץ 1993
  9. ↑ ענת קם‏, "אל תחששו מאיש. קולגה או עורך או דירקטור או מו"ל" - רינו צרור עוזב את מעריב. העיתונאי נפרד במכתב מעובדי המוסף לשבת של העיתון וכתב: "שימרו על השכל הישר ועל הסרגל הפנימי", באתר וואלה, 2 ביולי 2009
  10. ↑ גואל פינטו, הזוכות הגדולות בפרסי האקדמיה לטלוויזיה - חברות הכבלים, באתר TheMarker‏, 5 ביוני 2003
  11. ↑ גואל פינטו, ערוץ 10 זכה בארבעה פרסים בטקס האקדמיה; זכה גם באחד הפרסים החשובים בתחרות: סדרת הדרמה הטובה ביותר, באתר TheMarker‏, 24 ביוני 2004
  12. ↑ "דין וחשבון עם רינו צרור" חוזרת לעונה חדשה בערוץ 10, באתר TheMarker‏, 2 ביוני 2004
  13. ↑ רוני קורן-דינר, עונה חדשה של "דין וחשבון" עם רינו צרור בערוץ 10, באתר הארץ, 3 במאי 2005
  14. ↑ רוני קורן-דינר, לאחר חודש בלבד: רינו צרור התפטר מתפקיד המשנה למנכ"ל חדשות ערוץ 10, באתר הארץ, 10 ביוני 2005
  15. ↑ אהוד אשרי, התפעלנו - חוצה ישראל, 19:30, ערוץ 23, באתר הארץ, 26 בפברואר 2006
  16. ↑ מתן אברמוביץ', עכבר העיר, רייטינג: דודו טופז גבר על פרק הפתיחה של הישרדות, באתר הארץ, 15 בפברואר 2011
  17. ↑ אורן פרסיקו, "מה בוער" (11.5%) ו"רינו צרור" (8.8%) בראש הטבלה, באתר העין השביעית, 30 בנובמבר 2019
  18. ↑ שוקי טאוסיג, זקן מסיים העסקת צרור וברקאי, באתר העין השביעית, 12 ביוני 2023
  19. ↑ שוקי טאוסיג, הפרסום ב"עין השביעית" עובד: הוארכו החוזים של צרור וברקאי בגל"צ, באתר העין השביעית, 12 ביוני 2023
  20. ↑ מורן שריר, תפילת הנערות: ההתנתקות מעולם לא נראתה כל כך רע, באתר הארץ, 2 בספטמבר 2010
    חגי קראוס‏, כתום לב: על "תפילת הנערות" של רינו צרור, באתר וואלה, 2 בספטמבר 2010
  21. ↑ אבי פיטשון, רבני המתנחלים ויוסי ביילין יחד באותה סירה גברית, באתר הארץ, 22 בספטמבר 2014
    גילי איזיקוביץ, מה עושים 300 אלף ישראלים ביהודה ושומרון, באתר הארץ, 21 בספטמבר 2014
  22. ↑ דורון ברוש, ‏"יהודים, פעם שלישית": רינו צרור במסע אחרי האזרח המודאג רינו צרור, באתר מעריב אונליין, 3 בנובמבר 2017
  23. ↑ רינו צרור, הריבונות השלישית איבדה שליטה, באתר ynet, 22 באפריל 2007
  24. ↑ מפעל הנצחה- פרוזה: חוברת זיכרון ליוסי קריים; עריכה: רינו צרור, במחנה, 11 במרץ 1992
  25. ↑ עדי אופיר, ירושלמים לא יבינו: ת"א בשש הסקאדיה, מעריב, 13 בספטמבר 1991
    אנשים מתו מפחד". פרטים על הספר, מעריב, 30 באוגוסט 1991
  26. ↑ מיה סלע, אדם ברוך: לא אגואיסט, מינימליסט, באתר הארץ, 22 בספטמבר 2010
  27. ↑ יוחאי ג'רפי, "שם משפחה" של רינו צרור רחוק מלהציג תיאור מדויק של העבר וההווה, באתר הארץ, 6 באוקטובר 2021
  28. ↑ נטע אחיטוב, רינו צרור חוזר לזעקות השבר ממלחמת יום כיפור, באתר הארץ, 14 בנובמבר 2023
  29. ↑ רועי ברק, ‏רינו צרור, בני בשן וג'קי חוגי זכו בפרס מפקד גלי צה"ל 2012, באתר גלובס, 18 ביולי 2012
  30. ↑ רועי גולדנברג, ‏רינו צרור ידליק משואה ביום העצמאות, באתר גלובס, 7 במרץ 2013
  31. ↑ יהונתן ליס, מחר: טקס הדלקת המשואות בסימן המורשת הלאומית, באתר הארץ, 14 באפריל 2013
  32. ↑ ענת ביין-לובוביץ', ‏הזוכים בפרס סוקולוב לעיתונות אלקטרונית: רינו צרור ויעל דן, באתר גלובס, 2 ביולי 2019
  33. ↑ רינו צרור, פרק מהספר "שם משפחה", באתר הארץ, 16 במאי 2021
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=רינו_צרור&oldid=43774326"