"לעולם לא אשכח את הלהבות אשר שרפו לתמיד את אמונתי", כתב חתן פרס נובל לשלום, הסופר אלי ויזל, בשורות הנחשבות למוטו של ספרו הראשון והחשוב ביותר, "הלילה". "לעולם לא אשכח את הרגעים הללו שרצחו את אלוהי ואת נשמתי... לעולם". הסצינה הידועה ביותר בספר היא כנראה סצינת התלייה. שלושה אסירים, שני מבוגרים וילד קטן, נתלו במחנה בונה באושוויץ לאחר שנמצאו אצלם כלי נשק. המבוגרים מתו מיד. אבל הילד קל המשקל פירפר בין חיים למוות יותר מחצי שעה. "היכן אלוהים?" שאל מישהו מאחורי ויזל, ואילו ויזל מספר בספר שקול מתוכו ענה: "הנהו. הוא תלוי כאן על הגרדום הזה".
טוען...
